לוח השנה מראה שהזמן עובר, אבל בפנים כולנו עדיין תקועים באותו החודש המקולל.
סדרת רישומים שהתחילה עשרה ימים אחרי האסון, מתוך חוסר יכולת לדבר או לנשום. הרישומים האלו הם יומן חזותי של מלחמה שלא נפסקת, עדות לרגעים שקרו אז ועדיין מדממים בתוכנו. מוזמנים לעבור בין העבודות ולקרוא את המחשבות שנכתבו לצדן בזמן אמת.
הרישומים נעשו בכלי העט באייפד, והודפסו בעבודת יד על לוחות עץ, בתוספת אקריליק.
תשמרו על הילדים
17.10.2023
כמו כולם פה במדינה, גם אני עדיין המומה מאירועי השבת השחורה.
זה היה התגשמות כל הסיוטים שיש לכל מי שגדל וגר ביישוב קרוב לגבול.
במיוחד אצלי הגיעה ההבנה, כמה מוטעית ומזוייפת תחושת הבטחון שהיתה לי בבית. הבנה שבניתי בית וגידלתי ילדים במקום מסוכן, שבו בכל רגע עלולים להתגשם סיוטי הילדות שלי.
במיוחד קשה התחושה שבמקרה כזה, אין מי שיעזור. אם תהיה עזרה, היא תגיע מאוחר מדי.
עד עכשיו, אחרי שבוע מחוץ לבית לא הצלחתי לצייר שום דבר.
היום זה מה שיצא - מקווה שאין צורך להסביר.
תשמרו על הבנות
18.10.23
בלתי נסבל לראות את כל התמונות האלה, של ילדים וילדות יפים וצעירים, הרבה מהם בגיל של הילדים שלי, וליד שמם המילים "נעדר" או "נרצח".
כל ההורים רק רוצים לשמור על הילדים מסכנה, ואי אפשר אפילו להתחיל להבין מה עבר על כל אלו שלא הצליחו💔
עין השופט
19.10.2023
ביום השני של המלחמה התפנינו, ים ואני, לקיבוץ עין השופט, שפתחו את שעריהם ואת ליבם לתושבי הצפון והדרום בלי תמורה. קיבלנו שם "חדר נעורים", שהזכיר לי בדיוק את החדר שהיה לי בנעוריי בקיבוץ סער.
דרום אדום
21.10.2023
הדרך שלי להתמודד עם הזוועות היא לצייר אותן.💔
הילדים משתחררים מהשבי
17.11.2023
ילדים בשבי זה בלתי נתפס. אני מדמיינת אותם משתחררים.
שגרת חירום
29.12.2023
אולי הדימוי הזה שחוק, וציירו אותו המון פעמים לפניי, אבל הוא מבטא בדיוק את ההרגשה.
להתעורר כל בוקר משינה וליפול שוב למציאות האיומה.
אל תשכחו אותנו
30.12.2023
החטופים עדיין בשבי, קבורים מתחת לאדמה.
המיגונית
2.1.2024
השגרה של כל אלו, שנשארו לעבוד בדרום ובצפון, כולל החקלאים. מדי פעם עוצרים את העבודה ונכנסים למיגונית.
לא היו נפגעים ולא נגרם נזק
27.7.2024
מבוסס על זיכרון ילדות שלי: התקפת קטיושות באמצע "ערב שקופיות" בבית הילדים בקיבוץ.
כמעט 50 שנה עברו וכלום לא השתנה.
בנק מטרות
2.8.2024
מחכים לתגובה.
ככה זה מרגיש.
לזכר 6 החטופים
11.9.2024
הפעם בלי מילים.
ההפגנה
16.9.2024
הפגנה בצומת נהריה - תמונת מצב.
סליחה ומחילה
11.10.2024
שנה עברה והם עוד שם.
בממ"ד
21.11.2024
אזעקות, נפילות, יציאות, יירוטים, מטוסים, צרורות, תותחים,
זה הפסקול של החיים בגבול הצפון.
ככה זה נשמע מהממ''ד, שהחלון בו סגור כבר יותר משנה.
במיגונית
27.11.2024
אני וחברה לעבודה נתפסנו במצלמה, בזמן אחד מעשרות מטחי הטילים שעברנו בשנה האחרונה, יושבות במיגונית של העבודה על כיסאות מאולתרים מדלי הפוך, ומחכות שייגמר.
במיגונית שומעים הכל הרבה יותר חזק מאשר בממ"ד.
הילדים חוזרים לצפון
14.12.2024
מאז הפסקת האש, אזרתי אומץ לחזור לעשות הליכות במושב, דבר שלא עשיתי מאז המלחמה.
בסופי שבוע ניתן לראות כאן מחזה שלא נראה כבר מזמן - ילדים.
הסצינה שציירתי היא דמיונית ואולי גם קצת אופטימית,
למרות שעמדת השמירה ברקע אמיתית לגמרי, והוקמה באמצע הישוב בזמן המלחמה.
החטופים חוזרים
22.12.2024
ככה אני מדמיינת את זה קורה:
יום אחד הם פשוט יגיחו מעבר לגבול עזה, הולכים בטור ארוך, יחפים כמו שהיו כשנחטפו, הצעירים והבריאים עוזרים לקשישים ולפצועים להתקדם.
מחכה, כמו כולם, שהיום הזה יגיע.
עד שזה לא יקרה, לא נוכל לחזור לחיות.
התצפיתניות חוזרות
19.1.2025
הלוואי שזה יקרה!
תקווה
1.2.2025
צוייר בהשראת שירי ביבס והילדים, לפני שנודע גורלם.
אלי
8.2.2025
חטוף חוזר אחרי מאות ימים בשבי, ומשפחתו איננה.
עומרי
5.7.2025
אף ילד לא צריך לגדול ככה!
נזק נגרם לרכוש
2.4.2026
מה מרגיש זוג צעיר, שעומד בתוך מה שהיה עד עכשיו ביתו ומבצרו, והפך בשניה לעיי חורבות?
מה הם מרגישים כשהם מנסים לאסוף פיסות חיים מתחת להריסות, עוד חולצה, עוד תמונה, עוד קלסר?
כשהם עומדים על מה שהיה פעם קיר, ועכשיו הוא שטיח של שברי בלוקים?
האם ירגישו אי פעם מוגנים שוב?